פסק-דין בתיק עת"מ 7717-06-12

מהות העתירה, העובדות, ההליכים וטענות הצדדים

1.      העותר, מר אבנר בנלולו (להלן - העותר), מבקש לבטל את החלטת המשיבה 2, ועדת הערר לפי חוק כלי יריה (להלן גם - ועדת הערר), שהתקבלה בעניינו 6.5.12. מדובר בהחלטה שבה אימצה ועדת הערר את עמדת המשיב 1, האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לבטחון פנים, כמו גם את המלצת המשיבה 3, משטרת ישראל (להלן גם - המשטרה), דחתה את ערר העותר וקבעה כי אין מקום שהעותר יחזיק ברישיון לכלי ירייה.

כפי שיפורט בהמשך, הערר האמור ועתירה זו מהווים המשך לערר קודם ולעתירת העותר בעת"מ 6675-01-12, שנדונה אף היא לפניי (להלן גם - העתירה הקודמת).

2.      העותר הינו בעל מוסך בעיסוקו, המבצע גם תיקוני דרך בישובי קו העימות בגבול הצפון בכל שעות היום והלילה. אין חולק כי הוא נטול עבר פלילי.  עד שנת 2010 החזיק העותר, משך שנים, ברישיון לנשיאת כלי ירייה (אקדח). לדבריו, הרישיון נדרש לו הואיל ובמסגרת עיסוקו הוא נדרש לעיתים לחלץ כלי רכב בסמוך לגבול הצפוני של מדינת ישראל.

המשיבים 1-3 הם הגורמים המוסמכים, בהתאמה, לבטל רישיון לנשיאת כלי ירייה (משיב 1), לדון בערר על החלטה לבטל רישיון זה (משיבה 2) ולהמליץ לעניין ביטול הרישיון (משיבה 3). 

3.      ביום 30.6.10 קיבל העותר מהמשיב 1 הודעה כי ביום 30.5.10 הוחלט להתלות את רישיונו להחזיק כלי יריייה, בשל "המלצת משטרת ישראל בגין עבירות פגיעה בסדרי המשטר והחברה". העותר נדרש להפקיד את כלי הירייה שברשותו בידי המשטרה, וכך אכן עשה. העותר השיג על החלטת המשיב 1 וטען כי אין לו כל קשר לביצוע עבירות. משלא הועילה השגתו, וגם הודע לו (בסוף חודש אוגוסט 2010) כי הוחלט לבטל את רשיונו מחמת אותן סיבות, הגיש ערר על החלטת הביטול.

4.      ההחלטה בערר, שהתקבלה רק לאחר זמן ממושך (בחודש נובמבר 2011), הייתה לדחותו. בהחלטה צוין, בין היתר, כי: "עניינו של העורר הועבר לתגובה נוספת של הקצין הממונה במשטרה ובתגובתו שבסימוכין ... נשקלה עמדת המשטרה מחדש והחליטה שלא לחזור בה מסירובה הקודם בגין: מידע הקושר את העורר לסכסוכים אלימים עם עבריינים וקשר לארגוני פשע ... עמדת המשטרה היא כי באם העורר יישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. שקלנו את טיעוניו של העורר מחד מול האינטרס להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו לטובת האינטרס של שלום הציבור ולא לתת בידי העורר רישיון לכלי ירייה".

5.      העותר לא השלים עם ההחלטה בערר והגיש נגדה עתירה לבית משפט זה (העתירה הקודמת). ביום 13.3.12 ניתן בה פסק דין בהסכמה, על בסיס הצעת בית המשפט, לפיה המשיבים ימציאו לעותר פראפרזה של החומר החסוי; החלטת ועדת הערר נשוא העתירה הקודמת תבוטל; העניין יוחזר לשימוע לפני ועדת הערר, שתיתן החלטה חדשה ומנומקת ככל שניתן בתוך 30 יום מקבל עיקרי הטיעון שיוגשו לה על ידי ב"כ העותר; נשקו של העותר ימשיך להיות מופקד במשטרה עד למתן החלטה אחרת.       

6.                  בו ביום, 13.3.12, הועברה לעותר הפראפרזה האמורה, שלפיה "על פי מידע מודיעני שהתקבל ממקורות שונים הנדון, אבנר בן לולו ... קשור לעבריינים פליליים בתחומי פעילות שונים כגון פריטת שיקים בעולם התחתון ובוררויות. כמו כן הנדון קשור לאירועים חריגים במהלכם נזרקו על ביתו רימוני רסס והוצתו כלי רכב במוסך ובמגרש המכוניות שברשותו".

העותר הגיש עיקרי טיעון מטעמו לוועדת הערר. העותר טען, בין היתר, כי הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי; כי מרבית המידעים המצוינים בפראפרזה נוצרו רק לאחר ביטול רישיונו, שכן אירוע זריקת הרימון ארע רק לאחר ביטול הרישיון; כי  למיטב ידיעתו הרימון שנזרק לחצר ביתו כוון לבעלים הקודמים של הבית, פושט רגל המסובך עם עבריינים; כי זריקת הרימון היתה בסמוך לרכישת הבית על ידו מבעליו הקודמים, וכי גם חוקרי המשטרה שחקרוהו בעניין זה (לא כחשוד) אמרו לו כי כנראה מדובר בטעות בזיהוי וכי הרימן כוון כלפי הבעלים הקודמים; לו עצמו אין כל קשר עם עבריינים, מלבד העבודה שבעבר (בשנת 2006) ניסו לסחוט ממנו דמי חסות, ומשהתנגד לכך, הוצתו כלי רכב בחצר המוסך שבבעלותו; הוא אינו פורט שיקים בעולם התחתון, מעולם לא קיים בוררות בעולם התחתון ומעולם לא נחקר במשטרה על נושאים אלה.

7.      ביום 6.5.12 התקבלה החלטת המשיבה 2 בערר:

"... המשטרה החליטה שלא לחזור בה מסירוביה הקודמים בגין מעורבות העורר בפשיעה אלימה, בסכסוכים עם עבריינים וקשר לעבריינים בכירים. עמדת המשטרה היא, כי באם העורר יישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. מעמדת המשטרה העדכנית עולה כי מעורבותו של העורר בפשיעה אכן קיימת, כפי שעולה מהתנהלותו של העורר, מעורבותו זו ועיסוקו עם עבריינים, זאת אף על פי שכפי שטען העורר היו גם מקרים בהם היה קורבן כחלק ממסכת עבריינית זו. לאחר ששקלנו את כל השיקולים הרלבנטיים, את טיעוניו של העורר מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החליט הממונה להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור משום שהגיע לכלל מסקנה כי מעשיו ומעורבותו של העורר מלמדים על אופיו והתנהגותו של העורר העלולים להוות סכנה לציבור. לפיכך אין מקום שהעורר יחזיק ברישיון לכלי ירייה".

8.      בעקבות החלטה זו הגיש העותר את העתירה שלפניי, בה חזר על עיקרי הטענות שהעלה לפני ועדת הערר. מנגד, טענו המשיבים, כי לגבי העורר קיימים מידעים מודיעיניים עדכניים הנוגעים לזריקת הרימון ולקיום בוררויות בעולם התחתון; כי החלטה על ביטול רישיון יכול שתינתן על בסיס "ראיות מינהליות", לרבות מידע מודיעיני; כי "עמדת גורמי המשטרה היא כי מדובר במידע המקים חשדות חמורים נגד העותר, ומצביע על מסוכנותו... באשר לשיקולי המשטרה שלא לפתוח בחקירה נגד העותר בגין מידעים אלה, הרי שמעבר לשיקולים הכלליים של סדרי העדיפויות של המשטרה בהחלטותיה כיצד לנצל את משאביה... במקרה דנן, היו שיקולים נוספים שיוצגו גם הם לבית המשפט ... במועד הדיון"; כי נוכח כל זאת, החלטת המשיבים היא החלטה סבירה שאין מקום להתערב בה.

9.      ביום 12.9.12 התקיים הדיון בעתירה. במהלך הדיון הוצג לעיוני במעמד צד אחד,  בהסכמת העותר, המידע המודיעיני הנוגע לעותר. כמו כן, שמעתי את הסברי קצין המודיעין של המשטרה לעניין מידע זה. בהמשך, התרתי לבא כוח העותר לשאול את קצין המשטרה מספר שאלות, שבמסגרתן חודד כי אירוע זריקת הרימון אכן ארע לאחר ביטול הרישיון, כטענת העותר, ולכן לא היווה, מלכתחילה, נימוק לביטולו. עוד חודד, כי הנימוקים לביטול הרישיון, נכון להיום, אליבא דמשיבים, הם אלה המצוינים בהחלטת ועדת הערר מיום 6.5.12 בלבד (למעשה, המשיבים לא ידעו להצביע בפניי על הנימוקים שהובילו, מלכתחילה, לביטול הרישיון: עמ' 3 ש' 30 עד עמ' 4 ש' 2).

10.             לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים קצרים בכתב (כבקשת ב"כ העותר) שבהם חזר כל צד על עמדתו האמורה.

דיון והכרעה

11.             לאחר שעיינתי בחומר הרלווטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

12. סעיפים 4 ו-5 לחוק כלי הירייה, תש"ט-1949 (להלן - חוק כלי הירייה או "החוק"), קובעים כי נשיאת כלי ירייה מותנית בקבלת רישיון תקף. סעיפים 11 ו-12 לחוק קובעים כי הרשות המוסמכת לעניין זה (לרבות בנושא ביטול הרישיון) היא המשיב 1 וכי החלטת משיב 1 תתקבל על פי המלצת קצין משטרה בכיר. עוד נקבע, כי על החלטת המשיב 1 ניתן להגיש ערר. על הגורם שהוסמך לדון בערר - המשיבה 2 - להעביר את הערר לתגובת המשטרה.

13.             החוק אינו מונה את השיקולים שעל הרשות המוסמכת לשקול בבואה להחליט לעניין ביטול רישיון. עם זאת, אך מובן הוא כי מדובר בשיקולים הנוגעים, מחד גיסא, לטעם שבגינו נדרש הרישיון (ולמשך הזמן שבו מחזיק בעל הרישיון ברישיון), ומאידך גיסא, לצורך בהגנה על שלום הציבור ובמסוכנות בעל הרישיון (ר' עת"מ (נצ') 25896-09-10 מועלם נ' פקיד הרישוי לכלי יריה (להלן - פסק דין מועלם) והאסמכתות שם).